הגשמה שאינה תלויה בדבר
חול המועד פסח. שנקין, תל-אביב. יושבת וכותבת באמצע הגינה שטופת השמש. המוני משפחות ילדים ואמהות צעירות עם עגלות מזמזמים סביבי , באורח פלא יש לי שקט דווקא באמצע ההמולה. בגינה הזאת לא ישבתי שנים, ולחזור לכאן באופן ספונטני, זה מרגש וגם מוכר, מתקופה רחוקה בה גרתי בלב המקום. השמש טובה, מרפאה ומחממת כל דבר שאיננו רלוונטי וצץ בירכתי התודעה, שוטפת פינות ישנות של זיכרונות. טוב להיות כאן. זוגות רבים בשלל גילאים, יושבים נינוחים, יד ביד. החופש מתחיל ללטף את הגרון בשלל אפשרויותיו המפתות, כמו, לדוגמא, האפשרות לחיות חיים יצירתיים ועצמאיים, אחרי שנשחרר את ציפור החופש הכלואה שלנו. מכירים אותה, את ציפור החופש שלכם/ן?
הפוסט הזה הוא לא עוד 'מודעות נוקשה' מצופה בקמח ציפיות. הפעם לא נטגן אותה טיגון עמוק, אפילו לא נאדה את מה שיושב לנו שם פנימה. נגיש אותה לעצמנו כמו ה- Raw food, חי ולעיס. דבר אחד מתבהר לי לאחרונה יותר ויותר: במקום שיש 'הוא-הא' של ציפיות מעצמנו, יש אנטי זרימה. משהו מנוגד לאיכות המשוחררת והמדויקת בה אנו רוצים לחיות. רבים מאיתנו נושאים שקים מלאי שאיפות של מה שהם רוצים 'להשיג ולהיות', בעוד שבתוכנו הילד הפנימי מנתר ניתור קבוע רב רושם, ובעוד רגע, אם לא ישגיחו עליו, הוא יקפוץ היישר לארגז החול הגדול למידותיו, ואולי אפילו יטבע. עיניו, אוזניו ופיו יתכסו בהרבה חול, אבל הוא יצלול, כי רק כך הוא מקבל את תשומת הלב שהוא זקוק לה.
כדי להיות במגע עם הילד הזה, או עם הילדה, יש לשחק איתו/איתה כל יום ולשחרר ביחד, יד ביד, את הציפור הכלואה. כדי שזה יקרה, לוחשת לי הציפור הפנימית, צאו החוצה. עשו משהו שעוד לא עשיתם אף פעם, לא מתוכנן, ספונטני. משהו קטן שדוחק את הגבול ששמתם לעצמכם. שימו לב מה קורה לגבול הזה - האם הוא נשבר? נמתח? או שאולי הופך להיות פחות ברור? האם הוא גמיש או עדיין קשוח? תוך כדי כתיבה אני מבינה, שלפני החלומות הנשגבים, יש חיים, כמו פה בגינה, יש התרחשות ואוירה כל הזמן סביבנו. יש רגעים כמו הרגע הזה, שאפשר להיות בו לבד, רגע נוכח, קטן, מרגש, נפלא, מרטיט, פותח חושים, מזמין להריח, לשמוע צליל, לאהוב ולפתוח. בעיקר לפתוח כל הזמן את מה שכלוא בפנים.
למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שאנחנו רוצים להגשים את עצמנו?
רגע לפני שאנחנו משתחררים ממשהו בבעיטה, כדאי שנדע שאנחנו היינו שותפים בבנייה שלו. במו ידינו יצרנו לעצמנו את הכלא, הגבול או הסורג, בתיאום מיושן עם שלל חוויות שעיצבו אותנו מילדות. נכון, אנחנו ילדים גדולים ומודעים, אך עדיין פועלים פעמים רבות כאוטומט. השורות האלו אינן מכוונות לעורר ביקורת או הלקאה עצמית, ואם כאלה עולות - ותרו עליהן והמשיכו הלאה.
הכלא שבנינו, נבנה בקפידה. מישהו לחש לנו אי שם אחורה בזמן שהעולם הוא מקום מסוכן, ואנטנות החושים והחישה נסגרו והתקפלו פנימה. אותן אנטנות שמביאות עונג וגורמות לשמחה, נפתחות לרוב באירועים מתוזמנים היטב, מגיבות לזמן מה ומתקפלות חזרה. העולם איננו מגיע אלינו במלואו, למרות שלפעמים הוא רוצה להעניק לנו כל טוב, לפעמים הוא רוצה לשבח אותנו, לטפוח לנו על הכתף ולחייך, לנער אותנו מעט. ולפעמים הוא שותק. עם הזמן, הכלא משעמם ומתיישן. צריך לתחזק אותו, פתאום לא מתחשק לנו לתחזק אותו בכלל, אנחנו מתחילים לחפש סיבה טובה לצאת החוצה.
אם את או אתה בין אלו שחולמים להחליף מקום עבודה או עיסוק וכדומה, אפשר 'להירגע', (אבל רק לרגע, כי הנה מגיע הדבר הבא) להישען לאחור ולהפנים: להגשמה עצמית אין שום קשר למה שאתה עוסק בו ולדרך שבה אתה חיי את חייך. אפשר להיות בייעוד שלך, לעסוק במה שאלוהים כיוון אותך לעשות ועדיין לחיות מכווץ, חושש, זהיר, שומר הסף של דלתך, לחפש ולרדוף אחרי עוד ועוד הישגים, ולהמשיך לרטוט בפנים ובחוץ באותו תדר חסר מנוחה.
שינוי זאת לא מתמטיקה, ואלה מאיתנו שמאמצים לפתע 'נטייה ריאלית' (ולא רק הם), מתקשים לשחרר ולתת לשינוי להוביל ולהגיד את דברו. בניסיון לעשות מעין חישוב פנימי בסגנון: 'אם אשנה עיסוק ואעשה את זה או את זה, אגשים את עצמי סופסוף ואהיה מאושר', אנחנו מחטיאים אמת פשוטה: זאת איננה הגשמה במלואה! ההגשמה עליה אנחנו חולמים, משמעותה לחיות חיים חופשיים של זרימה, תוך כדי דיוק הרגשות והרצונות שלנו. השחרור מהכלא בא על ידי מתן רשות מוחלטת לעצמנו לחוות ולקדם בברכה את כאוס הרגשות שלנו. לפעמים דווקא הם, הרגשות 'הסוררים', יאותתו לנו שהדבר שאנו רוצים וצריכים הוא משהו קטן ופשוט שעומד בסתירה לשאיפות הגדולות שטיפחנו לאורך זמן.
כאשר אנו עוקבים אחרי אנרגיה חדשה שמשתרגת מהלב החוצה ומניעה אותנו, למרבה ההפתעה, לאזורים שונים מאלו שחשבנו עליהם, לפתע מתחוור לנו מה אנחנו באמת רוצים. לא 'יודעים' את זה - חשים את זה, ואז אפשר, באיחור מסוים, לתרגם זאת לעשייה. או לא. אפשר לתרגם זאת בפשטות לחיים, ליומיום. כל השאר - החלפות, מעברים, שינויים - יכולים להיות שזורים בזה, אבל הם לא הליבה. בדרך לשם מתמסמסות עוד אשליות, 'חלומות של מבוגרים', מיתוסים והארות של אחרים, ואנחנו מתחילים לחבוק את ההארה הפרטית שלנו, מבלי שנדע שהיא מונחת כבר בכף ידנו.
ההגשמה הפוטנציאלית נזרעה בנו עוד ברגע הלידה, ומגיע זמן מסוים בו היא לפתע כובשת שטחים רגשיים חדשים, פרועים בתוכנו, ומחוללת סופה. היא מבקשת מאיתנו לנוע אל תוך אזור הביצות בתוך התודעה. אתה מוכן? את מוכנה? מוכנים ללכת לביצות ולא לייבש אותן? להסתכל על העשבים השוטים, השיחים הפראיים, ענני היתושים המזמזמים, ולא לעשות איתם כלום? ברגע שנמקד את מבטנו על התמונה של הביצה שלנו, יכולה להגיע הקלה. יש ביצה והיא עמוקה, פלאית ומניבה חיים. למה תמיד הדחקנו אותה? באופן מוזר משהו, שם יכולה לצמוח אהבה עצמית.
צאו לחופש, צאו לטבע שלכם. למדו את עצמכם בעצמכם: מה מרגש אתכם? מהם הדברים הקטנים שנגישים לכם ונוגעים בכם באופן בלתי אמצעי? אם אינכם מאתרים כאלה שנגישים סתם כך, דעו שליבכם נסגר שוב, לכן צאו החוצה ופתחו חלון, וכך תאפשרו למשב רוח כלשהוא להגיע אליכם. זאת לא 'חסימה גדולה', זה משהו קטן שזקוק לתנועה, שהו בו. במקום לחכות לאירוע הגדול הבא שירגש אתכם, צרו אותו בעקביות כל יום מחדש עבור עצמכם: שיח של פרחים שאינכם מכירים את שמו וגורם לכם שמחה, ירוק של דשא שמפשיר את קרירות השגרה שלכם, מרחב חדש שפיניתם באחד מהחדרים שלכם. הלב מחדש את עצמו, וכשיש התרגשות אמיתית המחלחלת לתוך רגעים פשוטים, לא יומרניים, היא מזינה מיד את מעיין היצירה, אוצר התחושות, האנרגיות והרעיונות המקודדים אצלכם.
מה אתם באמת אוהבים? בתור התחלה, הימנעו מלחפש את הדברים גדולים, התעקשו למצוא את הקטנים, הקטנטנים. העולם מורכב מפרטים קטנים. לכו עליהם, כדי לא ליצור עוד אשליה אשר בביס הראשון היא טעימה, אך מהר מאוד היא מחמיצה.
בכל רגע הנשמה פותחת עוד מגירה. לעיתים רוח הפחד סוגרת אותה בטריקה ואנו זוכים רק להצצה חטופה על מה שקיים בתוכה. לפעמים היא נשארת פתוחה לזמן מה ואנו נחשפים לערימה של דברים מפוזרים ופלאיים שיש בה. יום אחד נוצרת הסכמה מלאה בינינו לבין נשמתנו, על העובדה שהיופי המצוי בפנים מאפיל על הפחדים. סורג נפתח, כבלים נמסים, ציפור החופש מנתרת ומעירה אותנו כל בוקר בסקרנות ושמחה, להמשך הטיול בשבילי דרכנו.
