על רגשות אשמה, בושה ומה שביניהן
בוקר יפה וקריר. אני יושבת בחצר בית הקפה השכונתי. בתוכי חגות כמו יונים מהוססות כל מיני מחשבות. שארית של סיגריה עומדת לדעוך במאפרה בשולחן לידי. האם כדאי לשבת כאן בחוץ? האם מישהו יבוא לעשן אותה? הלוואי שלא. רוצה לשבת בשקט, ללא הסחות דעת ולכתוב.
על מה? מיד הם צפים: רגשות אשמה. הם באים לבקר אותי לבושים בצורתם החסודה, וראים כמו עננים אפורים שבוחרים בכסות לבנבנה, מגיעים אלי כאורחים קבועים ומטיילים בתוך הגוף. יש להם אג'נדה מאוד חזקה, בנאלי ככל שיהיה, שוב אני נוכחת שהם אחד המעצורים החזקים ביותר שיש לנו בדרך להגשמה או הנאה כלשהיא.
בעוד אדי הקפה המהבילים מרחפים מולי, תוך כדי כתיבה אני מבינה שלפעמים המעצורים שלנו הם כל כך פשוטים, לא כולם גרנדיוזיים, או תוצר של טראומות חיים, חלקם הוא תערובת קטנה של תיבול יומיומי המורכב מרגשות אשמה, בושה והתנצלות בסיסית על כך שאנו חיים ואפילו נהנים לעתים .חבורה קטנה של ציפורים יושבות על העץ, משקיפות עלינו ומצייצות בעונג רב. בניגוד גמור אליהן אנחנו עסוקים בהרבה שיחות פנימיות וחיצוניות בסגנון 'האם להרשות לעצמי, האם נכון לי', ולא בפשוט לחיות, לעשות וליצור, נקיים מהתנצלות כלפי מישהו, משהו או כלפי עצמנו.
'פשוט חיי.' אומר לי צו השעה הפנימי והחכם שלי, 'עזבי את כל ההסברים, החפירות, החיפושים'... על מה אני מרגישה אשמה עכשיו? על החופש שיש לי לשבת פה בחוץ, לשתות קפה ולכתוב, כשחלק מהאנשים שאני מכירה ואוהבת עובדים במשרד מבוקר עד ערב .. . 'אהה,' פתאום קופצת מולי תמונה, 'אבל ברגע זה ממש יושבים עוד אלפי אנשים בבתי קפה מקסימים, בניו יורק, בלונדון , בברצלונה, בבואנוס איירס ועוד, הרבה מאוד אנשים מצקצקים עכשיו בלשונם בלגימת הקפה שלהם, ומרוכזים אך ורק בהנאתם, בלי לחשוב אם זה בסדר או לא'.
אני לא עובדת עכשיו, אני יוצרת, אני יוצרת את מה שבא, מפסלת את הרגע באותו רגע בדיוק, לא לפני, לא יכולה לתכנן אותו, כי אם אתכנן, הוא יצא לא יפה, לא אמיתי, ובעיקר לא מדויק.
חוזרת למעצור מספר אחד, רגש האשמה שכרוך בחיבוק חנק עם הבושה. יושבת עכשיו עם הגב ליושבי בית הקפה ולרגע קל מזהה שאני מתביישת בכך שאולי הם יראו על מה אני כותבת, אולי יראו את האותיות המסולסלות שממלאות את הדף במהירות, ויתהו 'מה היא כותבת כל כך הרבה, ועוד בכתב יד'? ברגע שאני מזהה את המחשבה, אני משתחררת ממנה, ואפילו לא רוצה לדעת מה מקורה.
'מי אהיה אם אשחרר את רגשות האשם שלי?' אני שואלת את עצמי, והיד רצה בקלות על הנייר: למרבה ההפתעה אני פשוט אחיה, תהיה זרימה, ולא יהיו תקלות, אעשה ולא אחשוב. אפשר להרגיש את הרגע המיוחד הזה, לגעת בו ולנצל אותו עד הסוף. הנה עליתי עכשיו על המעצור בדרך להיות נוכחת ברגע הזה, כן, רגשות האשם מיד מסיטים אותי מההווה, גורמים לי להיות בעבר, בעתיד, או באיזה מקום דמיוני, בטח שלא בכאן ועכשיו. ומה ארגיש אם אחיה ללא רגשות אשם? לא אעשה חשבון למה שחושבים אחרים? פתאום יחזרו אלי חיים, אהיה נוכחת, ארגיש את הגוף שלי, ארגיש שמחה, מועצת השיפוט יצאה לחופשה.
איזו אמא אהיה בלי רגשות אשם מול הילדים שלי? אמא נקייה, חפה ממניפולציות, שלא משליכה שום רגש אשמה למרחב מולם במסווה של דאגה. אמא שנותנת להם לפתוח דרך משלהם מבלי לערפל אותה, נותנת להם להיות מי שהם.
אז מה עושים ברגע נתון, ואיך? רגע לפני שאני מזדרזת לענות, פתאום עולות בי רגשות אשמה על אכילת אזני המן, גם בצק, גם מתוק, גם סוכר.. אבל אולי רגש האשמה עצמו גורם להשמנה? בואו נבדוק את זה, אולי כשאנחנו אוכלים ומרגישים אשמים אנחנו צוברים אותם בבטן, בירכיים ובעוד כל מיני מקומות? נותנים להם להתמקם, לרפד אותנו היטב ולהאט את חילוף החומרים שלנו?
מה ארגיש בלי רגשות האשם? חופשיה, חופשיה לעשות את מיטב רצוני, לפעמים זאת תהיה עשייה ללא תכלית או רווח. האם היא חשובה? מה חשוב? חשוב מה ארגיש ומי אהיה בעיני עצמי, ולא אחיה מטרות ראויות של אחרים. כשאנשים חולקים את המשא שלהם איתנו ואנו מקשיבים, הם באופן לא מודע יורים לכיווננו את המשאלה הסמויה שלהם כמו מסמרות קטנות: 'רחם עלי, השתתף איתי במה שעובר עלי, תרגיש את מה שאני חש עכשיו...' ואם אנחנו יושבים מולם ורק מקשיבים מבלי לצאת מבסיס האם שלנו, בלי להיות מופעלים, גם שם אנחנו מרזים בקילו רגשות אשם לפחות, כי אותה מניפולציה לא מודעת שמופעלת שוב ושוב, מנוטרלת מיד בהקשבה פאסיבית, ללא התערבבות.
רגשות אשם הם לעיתים נטל של אחרים, אנחנו לוקחים מאיתם את המשא ומתחלקים באחריות, וזה רובץ עלינו. בשביל להרגיש טוב יותר אנחנו אוכלים עוד קצת , לוקחים עוד ביס, עוד טעימה, וכן, עכשיו אני לגמרי בטוחה - רגשות אשמה משמינים.
השמיים מתקדרים בעננים, מזג האוויר פשוט נפלא, אולי אתחיל לאהוב יותר את החורף מעכשיו. נראה שהסוד לחיים אמיתיים הוא להיות לפעמים אך ורק עם עצמך, ללא רעשים, הלב נושם, חדריו מתאווררים. לרגע עולה בי המחשבה עם מי אני רוצה לחלוק את הרגע המיוחד הזה? אופס, גם פה קשה לי להיות מאושרת עם עצמי לבד ברגע שלי, ברגע שחשבתי על האחר רגש אשמה בסיסי התקרב אלי. נכון, האחרים חשובים לי ואני אוהבת אותם, אבל אולי אני יותר חשובה עכשיו, ברגע הזה? עצם המחשבה מרתיעה מעט, שהרי אני רגילה לחשוב על אחרים, לחלוק, לטפל ולדאוג, במקום להיות פשוט נוכחת עם עצמי, נטו. אני לוקחת נשימה למחשבה הזאת ומנקה אותה מיד.
ממה אני מאושרת עכשיו?
מהשיר שמתנגן ברקעFollow me .
מחתול ג'ינג'י מפואר זנב שמהדס לו בנחת על החצץ מקצה לקצה.
מכך שהאנשים שיושבים לידי בחצר בית הקפה אינם מעשנים, וזה מאפשר לי לשבת כאן עוד קצת בחוץ.
מהעננים שמחבקים אותנו מלמעלה, ומבשרים שבכל רגע השמש יכולה להופיע ולפרוץ בצחוק.
שני האנשים מימיני, גבר ואישה, פוצחים בשיחה על קורס שהם לומדים ביחד בתחום של קרנות פנסיה, קרנות נאמנות, מניות וכדומה, מושגים שאינם קשורים לכלום מבחינתי. אני נותנת להם להתגלגל לידי ולא חוסמת אותם, אולי את המשמעות אבין בהמשך.
משהו בתנופה שלי נעצר, אולי בגלל שהקשבתי לאחרים, אבל אני מעבדת את מה שמתרחש בתוכי. הבנתי היום שכל אותם רצונות, חשקים, שאיפות, ותהיות נסתרות נפתרים כשאני מרחיקה ממני את משא רגשות האשם. פתאום הקונפליקט מיטשטש ונעלם, יש 'כאן ועכשיו' וכל השאר איננו משנה. אקהרט טול כתב על זה כבר לפני זמן רב בספרו 'כוחו של הרגע הזה': עכשיו הכול בסדר, אין לנו מושג מה יהיה, ומכיוון שאנחנו כל רגע יכולים לעסוק ביצירה, אין זה משנה.
הגבר שלימיני מגלה לידידתו שהוא מנחה סדנאות מדיטציה. קסום בעיני שאין מקריות - שני אלה שיושבים לידי מעבירים לי עכשיו בשיחתם מסר ואנרגיה. הרי היה לי ברור שלא יתכן שידברו רק על קרנות נאמנות…
הוא: אני מלמד מדיטציה כבר זמן רב, יש לי וותק של 25 שנה. אני מתרגל מדיטציה יותר שנים מאשר עוסק בכלכלה.
היא: לא יאומן, לא ידעתי שאתה ממש בתוך זה... מה בעצם מדיטציה עושה לחיים?
הוא: בסופו של דבר זה יוצר שינוי. בעיקר ביכולת שלנו להתייחס לאחרים ולמה שקורה לנו ביומיום, זה משפר לנו את הבריאות, מחזק את הדם, מחזק את השרירים הנפשיים, את הסיטואציות והדרך בה אנחנו מקבלים את החיים. זה המדד. אלה הדברים שאני אומר לכל מי שנכנס אלי לשיעור, זה לא קל, זה דורש התמדה.
היא: התחלתי לתרגל מדיטציה של 'mindfullness' אני ממש בתחילת דרכי..
הוא: המדיטציה שאני עושה היא תרגול של ריכוז ונשימה. אני מתרגל הרבה לבד, אבל בתרגול עם מורה יש העברת אנרגיה, השילוב הנכון הוא ביני לבין האחרים.
היא: איזה יופי, ממש לא חשבתי שאתה בתוך העניין הזה. פעם בשבוע לשלב תרגול בקבוצה נראה לי מעולה... אולי באמת אגיע.
הוא: תמיד שווה להתחיל... תחשבי על זה כמו על לצאת למסע שאף פעם לא היית בו, את בעצם מותחת את הגבולות שלך, וצריך הרבה מאוד תרגול.
נהיה קריר ממש. אני זזה פנימה אל תוך בית הקפה, ושתי דקות לאחר מכן רואה שלקוח קבוע תופס את השולחן הקרוב אלי, מוציא את הלפטופ שלו ומלטף בידיו מקטרת חומה, רגע לפני שידליק אותה. זזתי בזמן, את הסנכרון המדויק הזה שהביאה לי הרוח הקרה אני אוהבת, ואם נחזור לרגשות האשם, אפשר פשוט לזוז ברגע שהן מופיעים, להסיט אותם, לעשות משהו אחר, להזיז את האנרגיה הכבדה והמפעילה שלהם הצידה. אולי רגש אשמה שמופיע הוא כמו תמרור אזהרה? דוחק איזה גבול בתוכנו, שמתעורר ומאותת לנו: אל תגזימו, חוסו על הילד/ה הפנימי שבתוככם/ן, תנו לו או לה מרחב נשימה, הרי השבוע יסתנכרן בשבילכם, חכו ותראו.
תיכף פורים מגיע, והפעם כן, אני אוכל אוזן המן אחת לפחות, רק בשביל לתרגל אכילה ללא אשמה.
